גירוש יהודי ספרד לאחר כאלף וחמש מאות שנות ישיבה בארץ זו קשור בשמם ובמדיניות הפנים של פרנאנדו ואיסבל .בנישואיהם בשנת 1469 נתגשם רצונם לאחד את שני ענפי בית טרסטאמרה שנתפלג בתחילת המאה הט"ו . חלקו יצא להמשיך ולמלוך בקסטיליה וחלקו האחר עלה לשבת על כיסא המלכות אראגוניה .חואן השני מלך קסטיליה (1454-1406) שהיה קטין ובשמו מלכה אמו קטלינה לבית לנקסטר , ירש מלוכה שמבחינה יהודית ונוצרית כאחת קמה והיתה בה בעיה ציבורית וחברתית קשה בדמות אותו ציבור ביניים , האנוסים , שיצא מכלל ישראל באונס ואל כלל התבוללותו בציבור הספרדי לא הגיע.
מרטין , מלכה של מלכות ארגוניה (1935-1410) מת בלא יורשים . ובהמלצת וינסטי פרר הומלך על כיסא מלכות זו פרנאנדו די אנטיקירה , דוד של חואן השני ,שישב על כיסא המלכות בשנים 1412-1416 .בשנים אלו נתקיים בטורטוסה ויכוח נוצרי – יהודי אשר הנחית מכה נוספת קשה על יהדות ספרד כולה . עם מותו של אנריקי הרביעי (1454-1474) החלו פרנאנדו ואיסבל למלוך בקסטיליה ועם מותו של חואן השני מלך אראגוניה ב 1479 ,הגיעו מלכויות קסטיליה ואראגוניה לידי איחודן הלכה למעשה אלא שמבחינה יהודית נפתח הדף החדש בתולדות יהדות קסטיליה כבר בשנת 1474 ,ובו נמצא ביטויים ראשוניים לדרך שעתידה היתה לכלול ולהקיף את ספרד כולה .
השאלה הראשונה העולה היא אם כבר אז היתה לאיסבל ולפרנאנדו במדינתם תוכנית ברורה כלפי מיעוטים , היהודי והמוסלמי . ונוסף על כך , במה נתבטאה תכנית זו בצעדיה הראשונים . בירורה של שאלה זו ביחס למיעוטים עשוי ללמד כיצד נבנתה תכנית זו החל בשלביה הראשונים וכלה בביטויה האחרון : כיבוש גרנדה המוסלמית וגירוש יהודי ספרד כולה . בשני המעשים נתבטא שי בחיי המדינה כולה .
להבנת שיא זה שומה עלינו להעריך את מצבה של יהדות ספרד , וזו של קסטיליה במיוחד , לקראת אותו חיבור שנעשה בנישואי איסבל ופרנאנדו והשלכותיו על יהדות המלכות . הדעת נותנת שאחרי ימי האנרלמוסיה שעברו על קסטיליה , במיוחד בימי מלכות של אנריקי הרביעי יכול היה הציבור היהודי לקוות שעם התבססותו של שלטון יציב תבוא גם רגיעה ליהודים וירווח להם .כידוע עמדה יהדות ספרד כולה במשבר פנימי קשה שהיה תוצאה של אותו שמד נורא שפילג משפחות , כאשר חלקן יצא מכלל ישראל מחמת האונס שאירע בימי גזירות קנ"א(1931) בעקבות שמד זה באו ימי ויכוח טורטוסה ופועלם של משומדים ידועי שם ,נזירים וכמרים ,בתעמולה אנטי יהודית לחיסול היהדות בספרד . חשבונם היה ברור תוך דורות ספורים יתבוללו האנוסים ואלה שיצאו מכלל ישראל מרצון יקלטו בתוך החברה הנוצרית הסובבת ויקיץ הקץ על יהדות זו. אלא לא נתנו דעתם לאותו ציבור יהודי – אנוסי שחש במעשה המרתו חולשת רגע וחיפש דרכים לשיבה על עמו ואל צור מחצבתו. הם היו רובו של אותו ציבור שהמיר דתו באונס ונסחף במשבר שנתחולל בנפשו . כבר באותם ימים נמצאו כמה מהם שחיפשו דרכים לשיבה ע"י יציאה אל מחוץ לגבולות המדינה אל עבר המזרח ,אל ארץ ישראל , או בהליכה אל קהילות רחוקות בספרד בתקווה להתחיל בחיים חדשים כיהודים לכל דבר .
להליכה זו עדים במשך כל המאה הט"ו והיא לא נעלמה מעיני הציבור הנוצרי הסובב ומשלטונות הכנסייה והמדינה .הדרישה לפעול נגד השיבה ליהדות אמנם החלה בימי מלכותו של אנריקי הרביעי, אלא שכפי שנראה להלן עתידה היתה למצוא ביטי תקיף למעשים מצד הכנסייה והשלטון בימי מלכותם של פרנאנדו ואיסבל. היתה צעקה רבת הדים ומעשים שהשלכתם ההיסטורית היתה ארוכת שנים ודורות .
את ראשית מאמציה של יהדות קסטיליה לחידוש כוחה ומעמדה מבפנים יש למצוא עוד בימיו של מלך חואן השני . על אף הזעזועים שסבלה טוב היה מצבה של יהדות זו משל יהדות אראגוניה .
כאן ניכרת יזמתו של ר' אברהם בנבנשתי מסוריאה ,רב החצר ,שעמד בראש יהדות זו . ולו ,בכוחו האדמניסטרטיבי כממונה מטעם השלטון על יהדות זו לצורכי מיסוי ושופט ערעורים עליון בכל ענייניה הפנימיים , סמכות ציבורית רבה .בניסיונו לכנס את "המעיינים" (veedores ) של קהילות קסטיליה יש לראות ניסיון קונסטרוקטיבי מרחיק לכת לחידוש חיי היהודים כציבור .
המסורת מספרת כי ר' אברהם בנבנשתי היה הולך בחצר המלכות כשהוא לבוש שחורים ובכך ביטא את יחסו ל"חצרונים" יהודים שביקשו לחקות את דרכי הגויים , הגה רעיון גדול בזימון זה של ראשי הציבור היהודי .מן התקנות לנוסחו בטקס אנו למדים על המאזן שעשה בחיי הציבור היהודי ואלו הם הדרכים לחידוש החיים היהודיים במלכות. התקנות שנבנו לפי שערים ונתכנו על שם מקום ההתכנסות "תקנות וליאדוליד" העיר הראשית של מלכות קסטיליה (היער הראשית האחרת היתה טולידו) הן פתח להבנת אותה רפורמה שביקש להנהיג בקהילות קסטיליה לחידוש חייהן.
תפישתם של ר' אברהם בנבנישתי ושל מתכנסי ההתוועדות בוואדוליד היתה כי בקיומן של התקנות ,לפי שעריהן ניתן יהיה לחדש את פני היישוב היהודי בימי במשבר שעברו עליו ולאששם .
וצעד ראשון הוא ארגון החינוך היהודי וחיוב הקהילות באחזקת מלמדים לפי דרגות הלימוד המתבססות על אותם יסודות שהיו מקובלים ונוהגים ביהדות,וזאת תוך יצירה התנאים הכספיים המתאימים.
בחינוך ראו המתקנים יסוד ראון במעלה להשרשת ערכי היהדות בחברה שסכנת התפוררות איימה עליה .לא פחות מן החינוך היה ערכם של שערי התקנות האחרים , כגון: שער המשפט היהודי וסדריו והשער שדן כיצד על הציבור היהודי ללחום בנגע המלשינות שפשה בו ומהי חובתו של ההכל ואחריותו לתשלום המס השנתי לכתר שהיה מוטל עליו . וייזכר גם אחרון השערים הדן בבעיית הלבוש היהודי ובהתנגדות בלבוש ובתכשיטים ,שדרכם נראו חיי היום – יום היהודי בעניי הגויים ,ובחובה להימנע מחיקוי דרכיהם . לא בכדי אף גזר השלטון לא אחת בנידון זה.
ר' אברהם בנבנישתי מסוריאה ועמו ראשי הציבור היהודי בקהילות קסטיליה קיוו כי באמצעותן של התקנות הללו ,שיש לראותן כתחיקה יהודית –פנימית ,אפשר יהיה להקים מחדש את הריסותיהן של הקהילות ולבנות מחדש את חייו של הציבור על אשיות מחודשים ,אך ספק אם אכן חלה ההתאוששות שקיוו לה .ממחצית המאה הט"ו ואילך היו קהילות קסטיליה נתונות בלחצי תעמולה אנטי יהודית ואנטי אנוסית שנכרכו יחד כאילו נתקיימה מזימה שניזומה ע"י היהודים והאנוסים להביא כליה על הנצרות ע"י חדירה לתוכה והריסתה מבפנים,כאשר האנוסים הם השליחים לכך.
אלו היו ימיו האחרונים של חואן השני וימי שלטונו של אנריקי הרביעי . עם נפילתה של קונסטנטינופול בידי התורכים (1453 ) שבה ראו היהודים ביטוי לחורבנה של הנצרות ,יצאו משכילים וכמרים בקסטיליה לטעון לקיום תככים בין לאומיים , שבהם מעורבים יהודיה של ספרד , לחיסולה של הנצרות ולהסגרתה של ספרד לאסלאם. בשנות החמישים שהועלה ברבים לראשונה רעיון לגרש את היהודים מספר , כדוגמת מעשיהם של אנגליה וצרפת שנתקיימו בלא יהודים , את הרעיון הזה הביע בכתובים הנזיר האובסרבנטיני אלוסו די אספינה בספרו " מבצר האמונה".
כוחה של יהדות ארגוניה לא עמד לה להתחדשות .מספר יהודיה הלך ופחת מאז המגפה השחורה בשנת 1348 והפרעות שבאו בעקבותיה . יהדות זו הוכתה בגזירות קנ"א ועליהן הוסיף ויכוח טורטוסה ( 1414-1413 ) וההגבלות שהוטלו עליה ע"י פראננדו מאנטיקירה שהושפע מדרכם ושיטותיהם של האנטי אפיפיור בנדיקטוס ה -13 וויסנטי פרר .
בימי יורשו ,אלפונסו הנאור ( 1416 -1458 ) שאמנם ביטל קצת מן הגזירות , לא היה כוחה של יהדות זו עימה כדי לנסות ולהתאושש .מעשי אלימות ועלילות לא פסחו עליה .סדריה של הקהילה הראשונה סרגוסה נשתבשו ,ונטמע יישובה היהודי והנהגת הציבור היהודי היתה נתונה בידי פשוטי העם.
גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 בצו האינקוויזיציה הנוצרית. הצו נחתם על-ידיפרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, והוא קבע את גורלם של היהודים שם.
על-פי הצו, כל היהודים שלא הסכימו להמיר את דתם – לעזוב את היהדות ולהתנצר – נאלצו לעזוב את ספרד תוך שלושה חודשים, עד ז' באב שנת רל"ב (1492). בגירוש הגדולנאלצו לעזוב את ספרד כ- 180,000 יהודים.
תור הזהב הוא כינויה של תקופת פריחה של היהודים בספרד בימי הביניים (תור פירושועידן, תקופה). תקופה זו היא פרק חשוב ביצירה הרוחנית היהודית, בה פרחה השירה, ההגותוהפרשנות. בין הבולטים שבחכמי ספרד: ר' יהודה הלוי – פילוסוף ומשורר, ור' אברהם אבןעזרא, שהיה משורר ופרשן המקרא. החל מהמאה התשיעית ועד המאה ה-13, הייתה ספרד מקלטליהודים, והקהילה היהודית נהנתה בה מרווחה כלכלית ומפריחה תרבותית. עם הכיבושהנוצרי של ספרד השתנה היחס ליהודים ומצבם החל להידרדר. היהודים נרדפו ונדרשולהתנצר; אלה שסירבו הועלו על המוקד. יהודים רבים המירו את דתם למראית עין, ונקראו "אנוסים" ב-1492 הוצא צו גירוש לכל יהודי ספרד.
שנת 1492 נרשמה כשנה מכרעת בהיסטוריה הכללית והיהודית: כריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה, ופֶרְנָנְדוֹ ואיסבל החליטו לגרש את כל היהודים מספרד. הגירוש היה למעשה מכל חצי האי האִיבֶּרִי וכלל שני גירושים: גירוש ספרד בשנת רנ"ב-1492, וגירוש פורטוגל בשנת רנ"ז-1496. על פי צו הגירוש, כל היהודים שלא הסכימו להמיר את דתם ולהתנצר נאלצו לעזוב את ספרד תוך שלושה חודשים. וכך באו לקצן כ- 1,500 שנה של חיים יהודיים בספרד. רוב היהודים העדיפו להיות מגורשים ולא להתנצר. "יומם האחרון של היהודים בספרד היה ז' בחודש אב רנ"ב - 31 ביולי 1492". עד אותו היום יצאו מספרד כ- 200,000 יהודים - 120,000 מהם עברו לארץ השכנה, פורטוגל. אך גם בפורטוגל לא שפר עליהם גורלם, וכעבור כארבע שנים נאלצו שוב לבחור בין גירוש ובין המרת דת בכפייה. "הגירוש הוא סוף תקופה בתולדות העם היהודי".
היהודים עוזבים את ספרד
צו הגירוש נחתם בידי פרננדו ואיסבל ביום 31 במרץ 1492, אך התפרסם ברחבי הממלכה כחודש אחר כך, ב- 1 במאי 1492. לא ברור מדוע התעכב פרסומו של הצו. משערים כי העיכוב נבע מניסיונותיהם של אישים יהודים בעלי השפעה למנוע את הגירוש
מכל מקום, עם פרסומו נדרשו היהודים לחסל את עסקיהם ואת רכושם ולעזוב את ספרד תוך שלושה חודשים - עד 1 ביולי 1492. היהודים נאלצו להשאיר מאחוריהם כסף, זהב ומטבעות כסף, וכל רכוש בעל ערך. בסופו של דבר לקחו אתם המגורשים רק מעט חפצים, ובהם ספרים וכתבי יד. שטחים ציבוריים ושדות שהיו בבעלות יהודית הועברו לרשות הכנסייה או העיריות, ובתי הקברות היהודיים הפכו לשטחי מרעה. היהודים נדרשו לשלם את כל חובותיהם לנוצרים טרם עזיבתם, בעוד שהנוצרים ראו עצמם פטורים מכל חוגירוש יהודי ספרד מסיים תקופה ייחודית ורצופה של כ- 1,500 שנה,בותיהם ליהודים. עם זאת, "למעלה מכל ספק הוא שהגורם לגירוש היה דתי, ולא נתווספו עליו כל כוונות כלכליות להשתלטות על רכוש היהודים."
שבמהלכן נוצרה בספרד מורשת יהודית חיונית ותוססת שהגיעה להישגים גדולים בתחומי יצירה רבים: פילוסופיה ושירה, מדעים ולשון, פרשנות המקרא, הלכה ומדינאות. גורלה של יהדות פורטוגל נחרץ כמה שנים אחר כך: תחילה בצו הגירוש (1946), ואחר כך בהתנצרות בכפייה בשנת 1497.
יהודי ספרד אחרי הגירוש
עד תאריך הגירוש (ז' באב רנ"ב - 31 ביולי 1492) עזבו את ספרד כ- 200,000 יהודים, רובם - 120,000 - הגיעו לפורטוגל השכנה. כ- 50,000 עזבו לכיוון צפון אפריקה ואיטליה, ועוד נוספים הגיעו למצרים ולאימפריה העות'מנית,
ובכלל זה לצפת שבארץ ישראל. גם בדרכם לארצות אלו נאלצו המגורשים לעבור תלאות רבות: במהלך ההפלגות סבלו המגורשים ממגפות. רבים מתו, ורבים נשדדו בידי הסַפָּנִים והמלחים.
למרות מצבם הקשה וסבל הגירוש יצאו המגורשים בתחושה שהם עזבו "מעמד טוב ומרומם"
וטיפחו גאווה מעמדית בייחוסם ובמורשתם. לגאווה זו הייתה השפעה על אופן השתלבותם בקהילות שאליהן הגיעו אחרי הגירוש: המגורשים התערו היטב בקהילות היהודים בצפון אפריקה - במרוקו ובאלג'יר - והביאו להפצת מנהגי ספרד בקהילות. בכמה קהילות באימפריה העות'מנית, כגון - סלוניקי, אנטוליה וארצות הבלקן, הקפידו המגורשים על התבדלות חברתית ותרבותית: הם שמרו על הספרדית כשפת הדיבור והקימו בתי כנסת ובתי קברות נפרדים. ברבות השנים, ולמרות התבדלותם, ניכרה השפעתם של המגורשים על הקהילות היהודיות במקומות אלו בכל הקשור ללשון הדיבור, לפסיקת הלכה, לנוסח התפילה ולמנהגים. באימפריה העות'מנית ובכמה ערים באיטליה (כגון: פֶרָרָה) נהנו המגורשים מיחסם הטוב של השלטונות, שהעריכו את כישוריהם בתחומי המסחר והמינהל ואת קשריהם בתחום הכלכלה הבינלאומית.